מאנץ', יש שיגידו "דודה", או באנגלית - "cravings", הוא בעצם הרגשה עזה של חשק שקשה לגבור עליו לצרוך מאכל (או סוג אוכל) ספציפי. אתם מרגישים שאתם פשוט חייבים לטרוף את הפנקייקים האלו, או השוקולד הזה, וכדו'. אין כמעט מי שיכול להגיד שהוא לא מכיר את התחושה הזאת.
יש לפעמים נטיה לחשוב שהתחושה הזאת היא תוצר של חוסרים תזונתיים בגוף שהגוף מנסה לפצות עליהם, אבל מחקרים רבים הראו שאין זה כך. הרעיון הזה הוא יותר דרך של אנשים להצדיק את עצמם כשהם "נופלים" למאנץ', מאשר אמת מוצקה (או גם לא מוצקה).
הגוף שלנו לא פיתח חיישנים שמזהים איזה רכיבים תזונתיים בדיוק נכנסו לגוף, הוא פשוט פיתח צורך לאכול כל מה שזמין. למעשה, אנחנו "מתוכנתים" לחשוק יותר באוכל עם הרבה קלוריות, דבר שבמהלך האבולוציה שלנו היה דבר חשוב וטוב, משום שהאוכל הזמין היה אוכל מזין, והיה חשוב שיהיה לנו צורך לאכול כל מה שזמין ועם כמה שיותר ערך אנרגטי על מנת שלא נרעב. אבל בימינו הדברים השתנו, והמאכלים שיש בהם יותר קלוריות הם לרוב כבר לא מאכלים מזינים, אלא מאכלים מתועשים בעלי צפיפות קלורית גבוהה וערך תזונתי מועט. בדר"כ יהיה מדובר במאכלים עטירי פחמימות ו/או עטירי שומן.
בנוסף, יש שניסו לטעון שאנשים פשוט מתמכרים למאכלים מסוימים, אבל גם רעיון זה הופרך. אתם יכולים להתמכר להתנהגות, קרי לפעולת האכילה עצמה, אך לא למאכל מסוים. כאשר אתם חוזרים שוב ושוב אל אותו המאכל, זה לא כי התמכרתם אליו, אלא התמכרתם לאכילה, ואתם חוזרים לאותו המאכל מהסיבה הפשוטה שהוא טעים לכם.
אז מה זה לעזאזל החשק הזה שתופס אותנו ומטריף אותנו לחלוטין?
למעשה, ה"craving" מתחיל מתחושת רעב הגורמת לנו לרצות לאכול, והדחף נולד כאשר מתעוררת במוח תמונה, או זכרון של מאכל מסוים. ה"התעוררות" הזאת יכולה לצוף בעקבות גירוי של חוש, למשל ריח של המאכל, אך הוא יכול לצוץ גם באופן עקיף בעקבות צפייה בפרסומת, דיבור על המאכל, או אפילו פשוט לחשוב עליו. בטח חוויתם את זה בעצמכם - עברתם ליד מאפיה, הרחתם את הלחם, ראיתם את העוגות, גם הייתם טיפה רעבים, ופתאום תפס אתכם חשק עז לעוגיות. ואותו החשק יכול גם להמשיך לרדוף אתכם עוד זמן מה לאחר מכן.
איך נלחמים בזה?
יש הטוענים שכשיש מאנץ' צריך לתת לו את מבוקשו ולהביא אותו על סיפוקו, וככה מרגיעים אותו. זאת טעות. אם אתם רוצים להיפטר מהחשקים האלו אתם צריכים לחסל אותם. חז"ל פגעו בול כשהם אמרו "משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע", (גם אם הם בעצם דיברו על משהו אחר).
מה המחקר כן מצא שניתן לעשות?
אמרנו שהאבא של המאנץ' זה הרעב (לא מתייחס פה כמובן למאנץ' כתוצאה מהכנסה של חומרים מסוימים לגופכם), לכן תשתדלו לצרוך תזונה משביעה. אם אתם נוטים, נגיד, לפתח חשק בלילה לנשנושים, תאכלו ארוחת ערב משביעה (מקור טוב של חלבון, הרבה סיבים תזונתיים, וכו'). פתרון פשוט ואלגנטי - תשתדלו להיות שבעים, ולא, זה לא דבר בלתי אפשרי גם כשאתם מנסים לרדת במשקל.
הגורם הבא הוא הייצוג של המאכל במוח ע"י זכרון, או גירוי חושי. לא יכול להיות לכם חשק למאכל שאתם לא זוכרים. אבל להילחם בזכרון זה יותר טריקי, אז מה עושים? שוב שני דברים:
קבלה - ברגע שהחשק צץ קחו רגע לחשוב על מה הוא אותו חשק באמת - זכרון שהתעורר אצלכם במוח ברגע של חולשה (רעב, אפילו אם הוא עדיין רעב חלש), והוא שגרם לכם לאותו החשק. קחו לכם רגע לקבל אותו בדיוק בתור מה שהוא, ואז תמשיכו ביום שלכם כרגיל.
דמיינו מאכל/ ארוחה ספציפי(ת) שאתם אוהבים - מישהו הביא עוגת שוקולד לעבודה? נסו לדמיין במוחכם, בצורה הכי מוחשית שאתם מצליחים, את הארוחה או המאכל הבא שאתם מתכננים לאכול שאתם ממש אוהבים. אולי תכננתם לאכול בערב (או ביום אחר במהלך השבוע) מוזלי שאתם ממש אוהבים, או כל דבר אחר שאתם אוהבים, תכננתם לאכול בהמשך ומהווה חלופה בריאה. תחשבו גם בזמן הזה על כמה שאותה חלופה יותר טובה לבריאות שלכם ולמראה החיצוני שלכם שאתם עובדים עליו כל כך קשה, מאשר אותה עוגת ג'אנק.
כל הנסיונות המדעיים המוצלחים להתמודד עם חשקים אלו, היו אלו שבהם לא נכנעו לחשק.
ככל שתאכלו את האוכל הנחשק לעיתים רחוקות יותר, כך יפחת החשק. חשוב מאוד להבין - רק התדירות שבה אוכלים משהו, לא הכמות, משפיעה על אותו החשק. זה לא משנה אם נכנעתם לחשק מעט, או הרבה. תזכרו שה"טריגר" הוא זכרון, וגם מעט מחזק את האחיזה שלו במוחנו. לכן, כל מיני דיאטות שבהם אומרים לכם "לא יקרה כלום אם פעם ביום תאכלי שתי קוביות שוקולד", או "עם התפריט הזה אתה יכול גם להכניס שני משולשי פיצה בשבוע", לא יעזרו לכם, ונפילה היא רק עניין של זמן. הדרך לרפא חשק כזה הוא להפסיק לצרוך את אותו המאכל לחלוטין, או לפחות או להפחית משמעותית את תדירות הצריכה שלו.
מתוך נסיוני שלי עצמי, עדיף להימנע לחלוטין, כי גם אם לא אכלתם משהו שנה ואז לקחתם חתיכה, הטעם שלו טרי עכשיו במוחכם והסיכוי שהזכרון שלו יתעורר ויוליד חשק גדל.
אני יכול להבין אם בשלב הזה אתם שואלים את עצמכם "רגע, אז אסור לי ליהנות יותר מאוכל?" התשובה שלי היא "חס ושלום". תבינו, במוח הכל יחסי. אם עבר הרבה זמן מאז שאכלתם עוגת גבינה "אמיתית" והתרגלתם לאכול עוגת גבינה דלת קלוריות, נקודת היחס במוח השתנתה. תחושת העונג במוח (דופמין) תלוי בנקודת הייחוס הזאת, ואם אתם יושבים בשולחן ואוכלים את העוגה דלת הקלוריות, המוח שלכם יפריש אותה כמות דופמין כמו החבר שלכם מהצד השני של השולחן שאוכל את הגרסה עטירת הקלוריות. אבל אם תחליטו לטעום מהעוגה של החבר שוב תדפקו לעצמכם את נקודת הייחוס. ע"י הימנעות מהמאכלים הלא בריאים ועטירי הקלוריות אתם לא מפסיקים ליהנות, אתם פשוט "מתכנתים" מחדש את נקודת הייחוס במוח ומלמדים אותו ליהנות באותה המידה מדברים בריאים עם פחות קלוריות. ושוב - את התכנות הזה ניתן להרוס בקלות, אז קחו את זה בחשבון.
מקווה שעזרתי וחג עצמאות שמח!
Comments